החלטה בתיק בש"א 177223/05

1.         המבקש עותר למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה 1 (להלן: המשיבה) לממש את הערבות הבנקאית שהנפיק המשיב 2 (בסך 75,000 ש"ח), שנמסרה למשיבה במסגרת הסכם שכירות.

על פי הנטען בבקשה, נכרת ביום 2.9.04 חוזה שכירות בין המבקש לבין המשיבה. תקופת החוזה היא לשנה, תוך מתן אופציה למבקש לשכור את הנכס לתקופות נוספות בנות שנה (עד 31.8.08) בתנאים שפורטו בסעיף 9 לחוזה. בחודש אוגוסט 2005 החלו להתקיים מגעים בין מנהלת בחברת שבע בעיר בע"מ (בה יש אף למבקש מניות) לבין המשיבה, מתוך מטרה שהחברה תבוא בנעלי המבקש כשוכרת הנכס. לשם כך, דרשה החברה הכנסת שינויים בחוזה השכירות שנכרת עם המבקש. מנהלת החברה עמדה בקשר עם מספר גורמים אצל המשיבה ואף נוהלה התכתבות בין באי כוחם. המו"מ לא נשא פרי. במכתב ב"כ החברה אל המשיבה מיום 22.8.05 (נספח ה' לבקשה) נתבקשה הארכת החוזה עד סוף חודש ספטמבר 2005 במטרה לאפשר ניהול המו"מ ללא לחצים. לטענת המבקש, במענה (בע"פ) למכתב זה, ביקש מר טלאל (מאנשי המשיבה) כי מנהלת החברה תשלם דמי שכירות עבור מספר חודשים ע"מ להראות כוונה רצינית של החברה להמשיך בניהול המו"מ. ביום 31.8.05 מסרה מנהלת החברה לפקידת המשיבה 4 שיקים של החברה, ע"ס 11,700 ש"ח - כגובה דמי השכירות ששילם המבקש. שיקים אלה הופקדו בחשבון העסק של המשיבה, ביום 2.9.05. והנה, ביום 4.9.05 נסתבר כי המשיבה פנתה בדרישה למימוש הערבות הבנקאית. נציגי המשיבה ומנהלת החברה עמדו בקשר ואף נדברו להיפגש ביום 18.9.05. המשיבה לא ביטלה את דרישת המימוש (אלא רק ביקשה לדחות את המימוש עד ל-19.9.05) ולפיכך ביטלה מנהלת החברה את המפגש. ב"כ החברה הודיע לב"כ המשיבה כי הנכס יפונה ב-30.11.05 וביקש השבת דמי השכירות לחודש דצמבר 2005.

2.         המבקש טוען כי אין עילה למימוש הערבות, שכן חוזה השכירות לא הופר. היפוכו של דבר. נוהל מו"מ להארכתו. המו"מ נוהל בהסכמת אנשי המשיבה. יתר על כן. המשיבה נתנה הסכמתה להארכת חוזה השכירות עד למיצוי המו"מ ואף קיבלה שיקים בתורת דמי שכירות. המבקש טוען כי ניהול המו"מ ע"י נציגי המשיבה נעשה באיטיות מרובה ומכוונת, על מנת לגרום למבקש להמשיך ולנהל מו"מ לקראת תום ההסכם וע"י כך ללחוץ על המבקש להענות לדרישות המשיבה, שאחרת תחולט הערבות. כבר עתה אומר כי טענה אחרונה זו אין לה כל ביסוס עובדתי. נציג המשיבה נחקר ע"י ב"כ המבקש ולא הוצגה לו כל שאלה בסוגיה זו. זאת ועוד: לא ניתן לומר כי המו"מ נוהל באיטיות מכוונת. היה על המבקש להודיע עד 1.7.05 אם רצונו להאריך את החוזה. הוא נמנע ממתן הודעה. הפנייה הראשונה בעניין החוזה באה ביום 18.8.05 מאת ב"כ החברה (שלא היו לה שום זכויות בנכס). פנייה זו נענתה ביום 22.8.05 ע"י ב"כ המשיבה. הלזה ייקרא פעולה באיטיות מכוונת?

3.         המשיבה הגישה תצהיר תגובה. התצהיר נערך בידי מר קדיס, יו"ר המשיבה. עמדת המשיבה היא:

(א)       לחברה אין כל מעמד לגבי החוזה. יחסי השכירות הם בין המבקש לבין המשיבה;

(ב)       הערבות הבנקאית נמסרה ע"י המבקש ולא ע"י החברה;

(ג)        המו"מ שניהלה החברה לא השתכלל לכלל חוזה;

(ד)       לא הייתה כל הסכמה להארכתו של החוזה, אף לא זמנית. השיקים שהפקידה החברה לא נועדו לתשלום דמ"ש אלא לפקדון, עד שהנהלת האגודה תדון בבקשת החברה לקשור עימה חוזה. באין למשיבה כספת, הופקדו השיקים בבנק דיסקונט. משלא הבשיל המו"מ, היו אמורים השיקים להימסר בחזרה לחברה, אלא שאותה עת הייתה פקידת המשיבה בחו"ל ולא היה מי שיפנה לבנק בעניין השבת השיקים. בינתיים נפרע שיק אחד והוא נפרע בטעות. אין כל קשר בין השיק שנפרע כאמור לבין הערבות הבנקאית. השיק נמסר ע"י החברה והערבות ע"י המבקש;

(ה)       מכתב ב"כ החברה לב"כ המשיבה מיום 18.8.05 נענה ביום 22.8.05 ובאותו יום ממש, לאחר קבלת המענה, פנה ב"כ החברה במישרין למשיבה ואף אנשי החברה פנו ישירות לאנשי המשיבה, תוך עקיפת ב"כ המשיבה.

4.         בישיבה שקוימה בפניי, נחקר אכן המצהיר מטעם המשיבה, מר קדיס. ב"כ המשיבה ויתר על חקירת מצהירי המבקש. כאן המקום לציין כי הבקשה (והתובענה) הופנו אף כלפי ב"כ המשיבה. בהסכמת המבקש נמחק ב"כ המשיבה לפי שלא ניתן לעתור בבימ"ש השלום לסעדים כלפיו (סעדים שיסודם בהפרת נאמנות לפי חוק הנאמנות והסעדים מכוונים ליתן הוראות לנאמן).

5.         לאחר שמיעת החקירה והעיון בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה שלא  ניתן לומר שהתקיימו נסיבות שכוחן עימן להצדיק קבלת הבקשה.

6.         כזכור, עניין לנו בערבות בנקאית. הערבות דנן היא ערבות אוטונומית ופיננסית, כעולה מלשונה (ראו נספח א' לבקשה והשוו לערבות שנדונה בע"א 3130/99 שובל הנדסה ובנין (1988) נ' י.ש.מ.פ חברה קבלנית בע"מ ואח' , פ"ד נח (3) 118, 137).

            אחת מאבני הפינה של הערבויות הבנקאיות הוא עקרון העצמאות, קרי: הניתוק בינה לבין עסקת היסוד. אכן, ניתוק זה הוא ניתוק יחסי ולא מוחלט. מהותה של היחסיות בה מדובר, נגזרת מן התנאים למימושה:

"כתב הערבות האוטונומית מעיד על מידת ניתוקו מעסקת היסוד. לעיתים עצמאות הערבות לא תהיה מוחלטת אלא מימושה יותנה בקיום תנאים מסוימים, חוזים או אחרים.... לעיתים כתב הערבות האוטונומי עשוי לשקף התחייבות המנותקת מעיסקת היסוד, המבודדת אותה לחלוטין ממערכת היחסים שבין הצדדים לעסקה. וכך, בין 'ערבות רגילה' לבין 'התחייבות לשיפוי' עשויים להתגבש הסדרי כלאיים כאלה ואחרים. הכל על פי התוכן והאופי שבחרו הצדדים לשוות לערבות שניתנה ביניהם."

                          (פרשת שובל הנ"ל, בעמ' 132)

            בשורה ארוכה של פסקי דין הודגשה עצמאותה של הערבות האוטונומית, ואי תלותה בעסקת היסוד. עצמאות זו "מצמצמת צמצום רב ביותר את אפשרויות ההתגוננות מפני חובת התשלום לפי כתב הערובה האוטונומית" (ע"א 3568/98 שלופה ואח' נ' אמרז בע"מ , פ"ד נד(2) 85, 89).

זאת ועוד. עקרון העצמאות "מקנה בטחון למוטב שבהתקיים התנאים הנקובים בכתב הערבות, הוא יוכל לממש את הערבות מבלי שיהיה תלוי בהכרעה במחלוקות אשר מקורן בעסקת היסוד" (ע"א 11123/03 ט.ש.ת חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם. ניתן ביום 2.10.05). ראו גם ע"א 7168/03 חבר ואח' נ' עו"ד צוריאל לביא בתוקף תפקידו כנאמן ואח' (טרם פורסם. ניתן ביום 26.9.05) ובש"פ 10532/03 רשל ואח' נ' מדינת ישראל , דינים עליון כרך עא 955). בפרשת רשל הנ"ל, הטעים בית המשפט כי

"הערבות הבנקאית מהווה תחליף לכסף מזומן; ולו הפקיד רשל החייב כסף מזומן תחת הערבות הבנקאית, הכל היו מבינים כי אין חשיבות לשאלה מה מקורו של אותו מזומן ואם היתה זו אימו שנתנה לו את הכספים. זה דין המזומן וזה דין הערבות הבנקאית".

ובהמשך מצינו: